הצללים של המציאות צצים מן האין – על יצירת המופת 'אוסטרליץ'

מונומנטים של זיכרון, קתדרלות ענק של תמונות בשחור לבן המתפרקות לרסיסים, נבנים ונשברים בלא הרף בספר 'אוסטרליץ' שכתב וו.ג. זבאלד. זהו מסוג הספרים שלא ניתן לחוות אחרת מלבד להישאב אל תוכו, ליפול אל תוך לוע-הזיכרון המגלה את עצמו במלוא אימתו. דמותו של ז'אק אוסטרליץ נמסרת מפיו של מספר עלום-שם ונבללת בתוכו, בתוך רצף של זיכרונות הנמשים באבחה חדה של דיבור לצד כבדות התמונות הצפות. זוהי דמות נוגעת ללב, שלאורך הספר כולו מבקשת לגעת בנקודות העמוקים של חייה שנמחו ונשכחו, ומתמודדת בכל עת עם היעדרם. לאוסטרליץ יתגלה במהלך הספר שהזיכרון המחוק שלו הוא גם זיכרונה המחוק של אירופה בכלל, וגרמניה בפרט, שבגל ההריסות של מלחמת העולם השנייה קברה גם את חלקה באסון הבלתי נתפס. כהיסטוריון של הארכיטקטורה הוא עסוק במבנים, אך לא פחות משאלה מבני אבן, אלה גם מבני נפש, מבנים מטאפיסיים שחקוקים בו ובהיסטוריה.

כפי שניכר אולי מדברי עד כה, בלב הספר ניצב לא רק הדמות המעניינת, אלא גם הזיכרון כתופעה, על שלל תעתועיו. הוא זה שמוביל את כל דיבורו השוטף של הגיבור, הניסיון לפענח אותו הוא זה מוליך את דרכיו. זהו גם הצידוק לאסופת התמונות הכמעט אקראיות שמודפסות לצד המהלך המילולי. הצילום הוא הד למלאכת הזיכרון: "במלאכת הצילום הקסים וריתק אותי במיוחד הרגע שבו רואים על נייר הפיתוח החשוף לאור את הצללים של המציאות צצים כביכול מן האין, בדיוק כמו זכרונות, שגם הם הרי צצים בנו בלילה, ומי שמבקש להחזיק בהם מיד הם שבים ונבלעים לו בחשכה".

ההליכה אחר שובל של זיכרונות, תפיסת הזנב החמקמק שלהן, מייצרת מציאות מעורפלת כחלום,  כפי שעמדו על כך שועי רז ודרור בורשטיין ברשימות יפות מאוד על הספר. שועי רז עומד על התיאורים הקונקרטיים והחלומיים כאחד, ובורשטיין מראה כי הרומן "מתנהל כמעין חלום אפל, שהחולמים בו (המספר ואוסטרליץ) פקוחי עיניים במידה בלתי מצויה, משתדלים לראות". אכן זוהי תחושה שבולטת מאוד בקריאת הספר – וזה אחד מהדברים הפלאיים שהספר מצליח לכונן, יצירת תחושה שמעטים הספרים המסוגלים להקנות. אך לא רק זאת, מעניין לשים לב כי החלומיות נוכחת לא רק כתחושה, אלא שתהליך ההזכרות של אוסטרליץ שלוב כולו בהוויה החלומית. החלומות הם שפותחים את קיפולי התודעה, את הזיכרונות שהודחקו בסבך החיים.

Austerlitz-Sebald-2001-11.png

פעמים רבות שוכב אוסטרליץ במיטתו ושנתו נודדת, "כשלא נדדה שנתי התייסרתי בחלומות לא-טובים", על ילדה אדמונית שמנגנת באקורדיון; שהוא עולה ויורד במדרגות ומצלצל לשווא במאות דלתות; שהוא כלוא בצינוק בתוך מצודה בצורת כוכב; על קריאה בעיתון שכולו מודעות אבל בגרמנית, פולנית והולנדית. לא פעם החלומות מופיעים לפני שמתגלים לו פרטים חשובים על עברו, פרטים שלא פעם מאירים את חלומותיו באור חדש. וכך גם לאחר שהוא מגלה את הסוד הגדול של חייו, מיד מופיעים הפרטים החדשים גם בחלומותיו, כמו מפרטים את האירועים שהיו.

בתיאור היפה הבא, נקשרים זה בזה התמונות שהחלומות מייצרים עבורו עם עצם הזיכרון, והוא מגלה עד כמה הקשר ביניהם רופף: "בעיצומם של החלומות האלו, אמר אוסטרליץ, הוא הרגיש מאחורי עיניו איך התמונות, שהייתה בהן מיידיות כובשת, נדחפות ויוצאות ממנו, ממש כך, אבל לא אף אחת מהן נשתמרה אחרי שהתעורר, אפילו לא בקווים כללים. הרגשתי אז, הוא אמר, עד כמה לא מיומן הייתי במלאכת ההיזכרות, ועד כמה התאמצתי כנראה לעשות תמיד את ההפך, כלומר לא לזכור כלום ככל האפשר ולסטות מכל דבר היתה לו זיקה כזאת או אחרת אל מוצאי שלא הכרתי".

לקראת סוף הספר אוסטרליץ הולך לבקר במחנה הריכוז טרזיינשטט, טרזין, מחנה שקשור קשר הדוק לעבר העלום שנחשף לבסוף. גם כשהוא שם, הוא מתעקש לחבר בין השהות הממשית לזיכרון החלומות שחלם על המקום – "רק לפני זמן לא רב, על סף היקיציה משינה, הצצתי אל פנים אחד מן הקסקרטינים האלה בטרזין. הוא היה מלא ברשתותיהן של בעלי החיים האומנים האלה שכבה על גבי שכבה, מהרצפה עד מרומי התקרה. עודני זוכר איך בנים ולא נים שהייתי שרוי בו ניסיתי לאחוז בתמונת החלום הזאת האפורה האבקתית, המרעידה מזמן לזמן במשב אוויר רפה, לאחוז בה ולגלות מה מסתתר בתוכה, אבל היא התפוגגה והלכה". וגם לאחר ביקורו שם, הוא לא עוזב אותו בלילות – "אחת היא אם שכבתי בעיניים פקוחות לרווחה או עצמתי אותן, כל הלילה ראיתי תמונות מטרזין וממוזיאון הגטו, ראיתי את הלבנים של חומות המבצר, את חלון הראווה של הבזאר, את הרשימות האינסופיות של השמות, מזוודת נסיעות מעור… את השערים החסומים שצילמתי… רק לקראת בוקר הצלחתי לישון שעה קלה, אבל אפילו אז, בעילפון העמוק הזה, לא נקטע רצף התמונות, אלא נעשה צפוף יותר ויותר דווקא, עד שהפך לחלום בלהות".

טרזין.jpg
מפת גטו טרזין

אם הזיכרון ניצב במרכז היצירה, והחלומות קשורים אליו בחבל הטבור, אזי ברקע הדברים נקשרת בהם תנועת הזמן. הנזילות של הזמן, השוני ביכולת התפיסה שלו, מלווים את אוסטרליץ במסע הפנימי שגודש אותו. החלום הינו נקודה נטולת זמן, המסוגלת לאגד התרחשויות מזמנים שונים, ולאחד את הזמנים עצמם. כך חווה זאת אוסטרליץ. "אני מרגיש כמעט בגופי את זרימת הזמן מואטת בשדה כוח הכבידה של הדברים השכוחים", הוא כותב, "כל הרגעים של חיינו נראים לי אז מכונסים בחלל אחד ויחיד, ממש כאילו התרחשויות העתיד כבר ישנן ורק ממתינות שנמצא את הדרך ונגיע אליהן סוף סוף, כמו שאנחנו מגיעים לבית מסוים בשעה מסויימת, לפי הזמנה שנענינו לה ביום מן הימים".

האטת כוח הכבידה של הדברים השכוחים ניכרת בכל דף בספרו המרהיב של זבאלד. בכל משפט מכונסת כל המסה האדירה של כל אחד מהחלקים השונים של התמשכות הזמן, שהתחיל עבור אוסטרליץ במלחמת העולם השנייה ונמשך עד לשנות בגרותו המטושטשים. השכחה שבולעת את עולמו של אוסטרליץ, היא אותה השכחה שבלעה את עולמה של גרמניה. נסיונו של אוסטרליץ להעלות את עברו שהודחק הוא הניסיון להשיב לגרמניה – שכן הספר נכתב בגרמנית, מאנגליה – את הכורח להתמודד עם עברה. זהו מפעלו של זבאלד. כך, בנאום שנשא לרגל קבלתו כחבר באקדמיה הגרמנית, הוא מתאר את השכחה מרצון שפשתה בארץ מולדתו. הוא מתאר את ההגירה שלו ללונדון כנקודה בזמן שאפשרה לו להכיר פתאום בגודל האסון. הוא חי באנגליה כמי שחש קרבה גדולה יחד עם "תחושת עקירה מוחלטת". וגם שם, בסוף הנאום, הוא מתאר חלום שהטריד אותו – "פעם אחת, בחלומי, כבר נחשפתי בפריז כבוגד בארצי וכמתחזה. דווקא בגלל חששות כאלה אני מברך על קבלתי לאקדמיה, שכן היא בגדר גושפנקה שלא ייחלתי לה". החלומות של אוסטרליץ הם שמציפים את בעיית הזיכרון, הם גם החלומות של זבאלד, שמציפים את החשש מארץ מולדתו שהדחיקה עמוק את מעשיה האיומים. אוסטרליץ מכריח את כולם להיזכר, להתמודד עם התופת של השכחה, התופת שהייתה וקרתה ומעולם לא נשכחה.

205623.jpg

2 מחשבות על “הצללים של המציאות צצים מן האין – על יצירת המופת 'אוסטרליץ'

  1. תודה על הרשימה. עבודת הזיכרון היא דבר פתלתל וחמקמק מאין כמוהו. כל דבר שאדם זוכר מכסה המון פרטים אחרים. למשל, זכרונות הילדות שלנו נחוו בהיותנו ילדים ומתוך התבוננות מיתית, תמה, משוללת ספקות וריבוי נראטיבים; לו היינו חווים את אותם אירועים ממש מפרספקטיבה של מתבגרים או של אנשים בוגרים, היינו חווים אותם אחרת לגמרי. יותר מכך, בשנים האחרונות היו לי כמה פגישות עם אנשים משמעותיים שלא ראיתי כמעט שלושים שנה (בכל המקרים). בכל המפגשים המחודשים שאירעו בעשור או בעשור ומשהו האחרונים הבנתי עד כמה הקשבה לזיכרונותיו של אדם אחר את מה שחוויתי גם אני (מפרספקטיבה אחרת) היא חוויה מעשירה, טרנספורמטיבית ומשחררת. https://www.youtube.com/watch?v=zuWjaTvcyJE

    אהבתי

    1. בהחלט שועי, תודה. בתקופה האחרונה אני תוהה ביני לבין עצמי כיצד ניתן להשיב משהו מן המיתיות הזו לתודעה הבוגרת. ומה שיפה באוסטרליץ זה נמתח בזמן, מתקיים אי אז ומתקיים בצורה חשאית כעת, וכל זה דרך מסננת הטראומה שצובעת הכל. ועובדת היות ההכחשה הזו הכחשה שהיא לא רק אישית, אלא מהדהדת הכחשה כללית הרבה יותר, מוציאה את המעשה הספרותי הזה ממסגרת האדם הפרטי שחווה נקודות מבט שונות על ילדותו. בכל מקרה, זה מה שספרות במיטבה מצליחה לעשות, ליצור דמות שנכנסת ללב ויחד עם זאת בוחנת תמה רחבה הרבה יותר, במקרה זה מהות הזיכרון, הזמן והטראומה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s