א. אישה צעירה נפגעת בתאונה. היא מאבדת הכרה וכשהיא מתעוררת היא מוצאת עצמה נעולה בחדר אטום, אזוקה לקיר. "הייתה מתקפה כימית, נפצעת בתאונה, מצאתי אותך בדרך למקלט הזה שבניתי, אסור לנו לצאת החוצה". ג'ון גודמן האלמותי בתפקיד האוורד מטיל אימה בכל צעד, ומישל צריכה כעת להבין היכן היא נמצאת ומדוע היא שם. כך לאורך רוב הסרט 'דרך קלוברפילד 10' מישל ואנחנו הצופים צריכים להכריע – האם באמת הייתה מתקפה כימית בחוץ? האם האוורד חטף אותה או שמא הוא הציל אותה? ואת אותה השאלה שאנו שואלים את עצמנו בימים אלה – האם הקירות האלה שעוטפים אותנו הינם תאי מאסר או שמא הם המסתור והמגן שלנו?.
ב. "העולם הוא מקום נפלא. הוא בנוי משכבות של סיפונים, בדומה לזה שלפנינו, והן אינן מסתיימות, משום שהן מסתובבות סביב עצמן. על-כן אתה יכול ללכת בלי הרף ולעולם לא תגיע לסוף העולם. וכל השכבות האלה מלאות מקומות מסתוריים, מהם טובים ומהם רעים; וכל הפרוזדורים האלה חסומים בצמחיה". זוהי המציאות הנתונה בספרו של בריאן אולדיס, "אל האינסוף". חברת-אדם המתקיימת בחללית ענק שגבולותיה אינם ידועים. הם לא מכירים את המתרחש מחוץ לחללית. הם מעולם לא ראו כוכב, מעולם לא חזו בשחור-החלל, רק את עיבורי ספינת-החלל, את הקירות המקיפים אותם. דורות על גבי דורות שהם מתקיימים שם, שבטים שונים שתופסים חלקים שונים בספינת החלל. בהיררכיית התפקידים המיוחדת להם, בספר האמונות הפסיכולוגי שלהם, בחיות המופיעות מעת לעת במרחב החללית ובסבך הצמחיה שמקיף אותם. אך משהו לא מניח לגיבורי הספר להמשיך לחיות כתמיד. הם רוצים לפרוץ את גבולות החללית, להבין מה ישנו מעבר. דווקא מתוך הגבולות המאוד ברורים מתעורר הדחף "אל האינסוף". דווקא הגבולות החונקים הם שמעניקים להם את מתנת הדחף לפרוץ את הגבולות, לבחון אפשרויות חדשות של קיום.
מעבר לגבולות המתכת מוקפים דיירי החללית גם בסבך של צמחיה. לפי אמונתם, דמויות של 'חיצונים' נבראו בצורה על-טבעית מן הרקבובית החמה של הסבך. כן, כמו שבעבר האמינו שזבובים נוצרים מתוך ערמות אשפה. הסבך מסתיר דלתות שחורות, שהשמועות בסיפון דיווחו שמאחוריהן שבטים קטנים אחרים, שאף הם נאבקו על קיומם בשמורות הקרקע של הסבך ונעלמו לאחר שפתחו דלתות שכאלה.
ג. ספרו של המתרגם והעורך עודד וולקשטיין, "הסבך", מספר על אב ושני ילדים שיוצאים לפארק (כנראה הירקון) וממציאים שם משחק שסובב סביב ישות מאיימת, "הוא". אך הסבך של הפארק, הצמחיה הפראית, שואבת את עולמם. הם נזרקים אל עולם המסתתר בין הענפים והעלים, הבולע את משחקם ומשיב להם במשחק משלו. זהו מסע סוריאליסטי, פרוע ומלא דמיון, או שמא ממשות אכזרית. וולקשטיין בורא סיפור בתוך סיפור שכולו משחק, ובמרכזו הסבך – "ברגע שבו הבטתי אל הסבך שבצד המדרכה – נאלמתי דום, כולי שבוי בעבותות אדירים של כישוף טמיר שכבשני באחת. כישוף של ממש היה זה, שהוטל עלי משמים כיריעת בד שחורה! ניצבתי אל מול הסבך, ומכל עולמי נותרו באותם רגעים אך מוחי המרוקן, קטול המחשבות, עליהם חסרי התכלה של השיחים, והחרכים הכהים והבלתי מפוענחים שבינות לענפים…". המספר מנהל בצעירותו יחסים של תשוקה ולהט אל תעלומת הסבך, שבבגרותו הולך ובולע את עולמו. גם בתוך העולם הציבורי הפרוץ לכל, רשות הרבים המפולשת, המחבר מתמסר לגבולות התוחמים ולמסתורין שהם מציעים, בתוך השתרגות-הענפים, בשחור העולה מתוכו וברחש הנשמע ממנו.
ד. האדם בוחר את גבולותיו. כלומר, עד גבול מסוים. האדם נולד אל מסכת גבולות – ההורים, הסביבה, הגוף שלו, החולשות והחוזקות שלו – ובתוכם הוא מתהלך, בתוכם הוא מעצב את עצמו, בין אם מתוך התנגדות, בין אם בקבלה, אך תמיד הוא בשיח עם גבולותיו. ואם אדם מצליח, נדמה לי שככל שהזמן עובר הדיאלוג המתמשך בין אדם לעצמו ובין גבולותיו מאפשר לגבולות להתרחב. השדה להלך בו נעשה גדול יותר. ז'אן פול סארטר סבר שהאדם נידון לחירות. "כל אדם נידון ליצור את האדם בכל רגע ורגע". רן סיגד בספרו אכסיסטנציאליזם, מנסח את זה מאוד יפה – "החירות בשביל סארטר היא חירות להתכוון, לבחור זווית ראייה חדשה".
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 