הרחובות הבודדים ממריאים לאט

לא פחות משהמגיפה סוגרת עלינו, גם על הערים היא סוגרת, הערים כגוף חי ופעיל. ביום יום אנו מתהלכים ברחובות, זורמים בהן כמו דם בעורקים, מפיחים בהם רוח חיים. כעת נותרו הערים מיותמות, הרחובות זרוקים כגופות בלא רוח. אנו בבתינו מתהלכים כרוחות רפאים, נשמות שנעתקו מגוף הרחוב.

אדגר אלן פו כתב על 'איש ההמון', המתהלך ברחובות השוקקים חיים, מביט במהלכים בו ומנתח דפוסים שונים של מהלכים. ביניהם, הוא מבחין בדמות זקן נמוך, כחוש ותשוש לבוש בבגדים מסמורטטים. דמותו שובה אותו והמספר מהלך אחריה ברחבי העיר, ממקום למקום, בלא להבין מה מחבר ביניהם. לבסוף, אחר מסע לא קצר, המספר מוותר על המעקב. הוא נותן לאיש להמשיך בדרכו לבדו. הוא מגיע למסקנה כי פשעו של אותו זקן הוא אי-היכולת להיות לבדו. "זקן זה', אמרתי לבסוף, 'הוא גאון הפשע המסתורי וסמלו. הוא מסרב להיות לבד. הוא איש ההמון. לשווא אעקוב אחריו, שכן לא אלמד עוד דבר על אודותיו או על מעלליו" (מאנגלית: גיורא לשם).

בימים אלה כולנו אנשי ההמון; שפשעם הוא הרהור השיטוט במרחב הדומם. חטאנו הוא התשוקה שלא להיות לבד. אנו כולנו נתונים ב"אסון שבאי-האפשרות להיות לבד'", כפי שמצוטט במוטו הפותח את סיפורו של פו. בודדים מזינים את תשוקותיה של עיר הבטון, של הרחובות שחלומותיהם דריסות כפות רגליים, אך רובנו ככולנו סגורים בבדידות החדר. יום יבוא, בקרוב אנו מקווים, שכל הזקנים שסובלים מכך יותר מכולם, יוכלו לצאת לשיטוטי הרחוב, כפי שאותו איש ההמון שנחזה על ידי א.א פו.

צילום: ג'יימס גרמן

כבר היה מי שפנטז על התפרקות הרחובות ממטענן, שכמו התפלל לחזות בחורבנן:

על חורבות ירושלים
על הריסות תל אביב
על שאריות בת ים
על שרידי הרצליה
על שאריות באר שבע
על שרידי תלמי אליהו

אביב גדג', שמילותיו נשמעות מפיו של חזן ספרדי באלבומה השני של להקת אלג'יר, הוגה בחורבותיה של עיר הקודש, בהריסותיה של העיר ללא הפסקה. הוא מטעים כל עיר ואסונה האישי, ועל גבי אסונות רבתי אלה מתלבש ניגון עולץ של כינור ותוף, המוזיקה רוקדת על גופת העיר, אולי חוגגת את תחילתן של אפשרויות חדשות.

אך אנחנו לא רוצים על לחשוב על החורבן, איננו רוצים לצפות לסוף העולם. אנחנו יודעים שעוד נחזה ברחובות מתעוררים מסיוטן, עוד נהלך בהם חופשיים, נפגוש במרחבים, באנשים המהלכים בהן, נוכל אפילו להושיט יד ללחיצה, לתת אפילו חיבוק, אפילו סתם לפתוח דלת בלי לדמיין את מרבץ החיידקים המונח על ידיתה. הרחובות עוד ימריאו, לאט, כפי שכתב דוד אבידן בשיר הפותח את ספרו הראשון, שם ניבא כי "הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ./ הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ". העיר גוססת, והרחובות ממריאים לאט, אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים. גם אנחנו, ממריאים לאט, בתוך חגורת הבטון ההדוקה של העיר, הוגים בהמון ואנשיו, יודעים שבקרוב ניפגש שם, נחיה את העיר, ננשום את הרחוב.