נגלו לה תחומי ממשות בחלומותיה – חנה ארנדט כותבת אל מרטין היידגר

הופתעתי כשהבנתי שהטקסט היפה ביותר שקראתי לאחרונה הוא קטע ששלחה חנה ארנדט לפילוסוף מרטין היידגר כמנחת אהבים. בתוך רצף מכתבי חיזור שכתב היידגר לארנדט בשנת 1925, כשהיא בת 19 והוא בן 36, הוא כותב לה משפטים כמו "אני חי בקדחת העבודה והשמחה על ביקורך המתקרב", מופיע הטקסט שכתבה ארנדט לעצמה ביומנה, ושלחה אותו אל היידגר כדי לגלות בפניו את צפוני לבה. בשטף של רגשות בלתי נשלטים וכתיבה שחושפת מבט מודע ומעמיק, היא מגלה את התשתית הרגשית להיותה אדם בעולם. את הטקסט הזה היא כינתה 'צללים'. כך זה נפתח:

"בכל פעם שניעורה מהשינה הארוכה, רווית החלומות ובכל זאת העמוקה, שבה החולם נמצא באחדות מלאה כל כך עם עצמו ועם מה שהוא חולם, הייתה בה אותה עדינות ביישנית ומגששת ביחס לענייני העולם, כמו זה שגרמה לה להבין כיצד פיסה גדולה מחייה האמיתיים חלפה, שקועה אל תוך עצמה – חמקה במצב דמוי-שינה, אם אפשר לומר זאת כך, כלומר אם בחיים הרגילים היה משהו דומה לכך. שכן כבר בגיל צעיר איימו זרות ועדינות להפוך אצלה לשני דברים זהים לחלוטין. עדינות, פירושה היה חיבה ביישנית, מופנמת, לא התרברבות, אלא גישוש, ליטוף, שמחה ופליאה של צורות זרות"

תודעת החלום היא של אחדות, שלמות, האדם והווייתו אחודים. אך ההתעוררות חושפת את הזרות של העולם לאדם, פליאה למול היותם של סובייקטים שמחוצה לו, של עולם חי וקיים שמתחולל מחוץ לתודעתו. זוהי הזרות, המפגש עם צורות חיים שאינן אתה-עצמך, שאינן נולדות מתוך הכרתך שלך, כפי שקורה בזמן חלום.

the-letter-1906.jpg!Large.jpg
פייר בונאר, המכתב, 1906

ארנדט, שכותבת על עצמה בגוף שלישי נסתר, ממשיכה:

"ביסודו של דבר, היו עצמאותה ומוזרותה נעוצות בדיוק בכך שהיא סיגלה לה תשוקה אמיתית לדברים מוזרים והייתה רגילה כל כך לראות גם בדברים המובנים-מאליהם והבנאליים ביותר לכאורה, משהו שראוי לתשומת לב, עד כדי כך שגם כאשר פשטות החיים ויומיומיותם זעזעו אותה עצמה, היא כלל לא הרהרה במחשבותיה, ואף לא בתחושותיה, על כך שהדבר שהיא נתקלה בו יכול להיות בנאלי, מין כלום שאין להפריז בערכו, שכל העולם רגיל אליו ואין טעם לדבר עליו".

מי שלאחר כשלושים וחמש שנים תטבע את המונח "הבנאליות של הרוע", ביחס למשפטו של רוצח ההמונים אדולף אייכמן, ותדבר על חוסר יכולתו של הרוצח לראות את הייחודי בכל אדם – מצהירה כאן על נכונותה למצוא בכל דבר, אף הבנאלי ביותר, את המוזר והפלאי. אלא שעדיין, היא מעידה על עצמה, "היא עצמה הייתה סגורה מדי ושבויה בתוך עצמה. דברים רבים היו ידועים לה באמצעות הנסיון ותשומת לבה הדרוכה תמיד. אולם כל מה שקרה לה נפל על קרקעית נפשה ונותר לו שם מבודד וסגור ככמוסה. הכבלים והמחסומים שעוד פעלו עליה לא אפשרו לה להתמודד עם אירועים בדרך אחרת שאיננה כאב עמום או ריחוק חולמני ומוקסם".

ארנדט משרטטת כאן דיוקן של נערה צעירה ורגישה, שהתרגשותה מן העולם הסובב אותה חיה במלוא העוצמות, אך יחד עם זאת גם כולאת אותה בתוך סבך של תחושות זרות ופחד חסר גבולות. כדי לתאר את מקומה התודעתי שלה, ארנדט משתמשת בתועפות של רגשות – תום, התחפרות עצמית, סבל, פחד, אנינות טעם, ביישנות. זה הפתיע אותי. נטייתי האישית היא לתאר רגש מבלי להזכיר את הרגש עצמו – לכתוב את מה שהוא מחולל במרחב, את החפצים והאנשים שהוא נוגע בהם, בדימויים וקישורים, ומתוך כך להבין את העולם הרגשי. בעיניי, אדם שאומר 'אני עצוב', לא עצמו כמו אדם שאומר 'תהום חיי הקצרים", לדוגמא. והנה באה ארנדט, ובלי להתבייש זורקת לנו רגש אחר רגש, בלילה חסרת-דביקות של עולם פנימי, וזה עובד, זה באמת עובד – אפשר להרגיש אותה ואת לבה הדופק נמרצות.

"בשחרותם הביישנית והמרירה של חייה הצעירים", היא כותבת, "נגלו לה תחומי ממשות בחלומותיה, באותם חלומות מלאי סבל ושמחה, שתמיד, בין שהיו מתוקים ובין שהיו מרים, היו מלאי חדוות חיים". הממשות מתגלה דווקא דרך החלום. המציאות הקונקרטית חושפת דווקא את הניכור והפחד מפני מפגש. רק בחלום שכולו תודעה אישית מתגלית הממשות הממשית באמת. אך ארנדט סירבה להאמין לעצמה, למשובות הנעורים החולמניות שלה. "חרדה מפני הממשות תקפה את המובסת… מה כבר יכלה לדמות כאכזרי ובלתי נתפס יותר מממשותה שלה?. היא שקעה בחרדה, כפי שפעם שקעה בגעגועים".

ארנדט יורדת לשורשם של הרגשות שהיא מתארת, היא בוחנת אותן בזכוכית מגדלת שיוצרת תנועת קליידסקופ צבעונית ומגוונת – "ייתכן גם שהגעגוע חשף עבורה ממלכות, ממלכות צבעוניות ומשונות שבהן היא חשה בבית ושאותן יכלה לאהוב באותה חדוות חיים שתמיד נשארת כפי שהיא, ושהחרדה כלאה את הכול בערטילאיות". הנערה שארנדט כותבת עליה לא מצליחה להשתחרר מהסבך הרגשי. אולי לשם כך היא מעבירה אותו הלאה, אל היידגר אהובה, כדי שיתיר אותה ממנו. "המאובנות והניצודות… פוגגו כל ממשות, הדפו כביכול את זמן ההווה, והוודאות היחידה שנותרה היא שלכל דבר יש סוף".

pexels-photo-276374.jpeg

ב-24 לאפריל 1925 השיב היידגר למאהבת חנה. הוא כתב לה שקרא ביומנה, ושהיא גילתה את מהותה בבהירות יוצאת דופן. והוא מעודד אותה, "ישנם 'צללים' רק היכן שהשמש ישנה. וזה יסוד נפשך" – רק במקום שבו קיים האור מופיעים גם הצללים. "לא הייתי אוהב אותך אילולא האמנתי שלא את היא הצללים הללו, אלא עיוותים והונאות שאותם יצרה לעצמה כתישה עצמית חסרת גבולות שחדרה מבחוץ. וידויך המרעיש לא ייטול ממני את האמונה בכוחות האמיתיים והעשירים המניעים את קיומך".

הרבה צללים מצלים על ההתכתבות הזו. צללים היסטוריים, מוסריים. אך מתוכם, נוגה אור קטן של נפש מודעת, חוקרת, בוהקת הלוך וחזור.

 


 

מרטין היידגר | חנה ארנדט – חליפת מכתבים 1975-1925, מגרמנית: ד"ר רועי בר, רסלינג, 2017.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s