למשמע שמי התעורר החדר מתרדמתו – על קלאריס ליספקטור ואדגר אלן פו

אני נוטה לחשוב שבקלאריס ליספקטור יש משהו מן המכשפה. יש לה היכולת לגעת בדברים ולהחיות אותם, להפוך אותם על פיהם. אצלה המילים מקבלות מוחשות – טעם, ריח, פחד – היא פוצעת את הדף במילים המבקעות את תחום הנקרא ופורצות אל הגוף החי, האוחז בספר בידיו החשופות. כשהיא כותבת על ילדה שמתחבטת בחטאיה המדומים, בסיפור "תלאותיה של סופי" מתוך הקובץ "אושר סמוי", היא גוללת את טומאת הנפש גם אל קוראיה. "בטומאתי תליתי את תקוות הגאולה במבוגרים. הצורך להאמין בטוב לבי העתידי גרם שאסגוד לגדולים שיצרתי בדמותי, אבל בדמותי שתטוהר סוף-סוף באמצעות כפרת הגדילה, ותהיה משוחררת סוף סוף מהנפש המלוכלכת של הילדה. ואת כל זה הרס עכשיו המורה, והוא הרס לי את האהבה כלפיו וכלפי". ילדה בת תשע שמאוהבת במורה המכוער שלה, "הוא אפילו לא ידע שהוא מכוער כשהוא מחייך. בוטח הוא הרשה לי לראות את הכיעור שלו, שהיה החלק התמים שבו", עוטפת את ילדותה בטומאה תמה, טומאת ילדות טרופת חטאים שקיוותה שישטפו עם התבגרותה.

דמיונה של סופי הוא מספר הסיפור, הוא זה שמשכנע אותה ביחסים בינה בין המורה. דמיונה הוא זה שנוטע בה בשנתה את חלומות האהבה כלפיו, והם אלה שמכים בה את תחושת החטא. סופי מפריעה בכיתה מדי יום. המורה גוער בה, והיא בתמורה אוהבת אותו. "בלילה, לפני השינה, הוא עיצבן אותי. הייתי בת תשע ומשהו, גיל קשה כמו גבעול לא שבור של בגוניה… בבוקר – כאילו לא הבאתי בחשבון את הקיום הממשי של האיש שעורר בי את חלומות האהבה השחורים שלי – בבוקר, לנוכח הגבר הגדול עם המקטורן, הייתי מוטלת מוכת הלם אל הבושה, המבוכה והתקווה המבעיתה. התקווה היתה החטא הגדול שלי". מותו של המורה, ארבע שנים אחר כך, מזכיר לה את אהבתה הנושנה לו, עליה היא מספרת כעת.

school-teacher.jpg!Large.jpg
יאן סטין, מורה, 1668

הלימודים לא עניינו אותה, אבל אחרי שהגישה למורה סיום שכתה לסיפור שהקריא, היא הרגישה שסוף סוף הכיר בה. הוא מבקש מהכיתה לכתוב המשך לחיבור שמזכיר את הסיפור החסידי על האוצר תחת הגשר – "עני מרוד אחד חלם שגילה אוצר והתעשר מאוד; כשהתעורר, צרר לו צרור ויצא לחפש את האוצר; הוא עבר את העולם כולו ולא מצא את האוצר; עייף חזר לבקתה הדלה והעלובה שלו; וכיוון שלא היה לו מה לאכול, התחיל לזרוע בגינה העלובה שלו; כל כך הרבה זרע, כל כך הרבה קצר, כל כך הרבה התחיל למכור, עד שבסוף התעשר מאוד". הילדה כותבת את המשך הסיפור, במילותיה שלה, ומגישה למורה את הדף. בחצר, הוא רואה אותה. "אז שמעתי את שמי. פתאום נעצרתי שם, ממוסמרת לרצפה, הפה יבש, כשגבי מופנה אליו, ולא היה לי אומץ להסתובב… למשמע שמי התעורר החדר מתרדמתו. ולאט מאוד ראיתי את המורה כל כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער מאוד, ושהוא הגבר של חיי".

"תלאותיה של סופי" הוא סיפור פוצע, מדמם, מטמא, כן, מילה שלא פשוט להשתמש בה, אבל סופי משתמשת בה חזור ושוב. "קל מדי לחבב את הנקי; בלתי-מושג לאהבה הוא המכוער, אהבת הטמא היא הכמיהה הכי עמוקה שלנו". ליספקטור משרטטת את קווי המתאר של הנפש המשתוקקת כבר מילדותה, את המילוי של הרגשות המשתוללים ומבקשים למצוא מקום לנוח בו. הדמיון והלב והחלל מובילים זה את זה בתמימות נואשת של ילדה שהאהבה מפכה בה, והיא לא יודעת נפשה.

יחסי האהבה המוזרים בספר זה נטועים עמוק במושגי המיסטיקה הנוצרית, עמוק בתודעת החטא. בתולה קדושה, נזירת אהבה – האהבה היא התגלות, האהבה היא חטא, התשוקה היא טומאה, "הנחתי לעצמי איפוא להיות חומר בידיו. להיות חומר בידי אלוהים היה טוב הלב היחיד שלי. ומקור למיסטיקה מפציעה. לא מיסטיקה הקשורה לאל, אלא לחומר שבידיו, לחיים הגולמיים המלאים תענוגות: אני סגדתי. קיבלתי בזרועות פתוחות את מרחבי האינסוף של מה לא שלא הכרתי, והתמסרתי להם כל כולי, עם סודות של תא וידויים".

האם קריאה בסיפור זה יוצאת תחושה משונה יותר מקריאה ב'לוליטה' של נבוקוב? איני יודע, מזה זמן רב שלא קראתי בלוליטה. אך זה בהחלט תובעני וחי ומטלטל לקרוא בתודעתה החולמנית של סופי.

מי היא אותה סופי? מדוע שמו של הסיפור מהדהד את שם ספרה של הרוזנת סופי דה סגיר? 'תעלוליה של סופי' הוא סיפור ילדים מאת סופי דה סגיר על ילדה קטנה בשם סופי שעסוקה בווידויים על חטאיה. שהרה בלאו כתבה על כך בבלוג 'בננות' – סופי חוטאת בזללנות מול כד שמנת, גאווה כשהיא מבקשת לשוות לעצמה מראה יפה יותר, זעם כשהיא סוטרת לבן דודה, קנאה, תאווה ועצלות. למרבה העניין, בלאו מציינת ש"חטא התשוקה נעדר מהספר, מן הסתם בשל גילם הצעיר של המעורבים". גרסתה של ליספקטור לסיפור מבקשת אם כן לבסס את החטא הנעדר מסיפור הילדים הצרפתי – חטא התשוקה של ילדה צעירה. לכן גם הנימה הנוצרית בסיפורה של ליספקטור, כנגד שבעת אבות החטא מספרה של הרוזנת דה ריאן.

011550111.jpg

*

בסיפור 'הבור והמטוטלת', אחד מהסיפורים הגותיים של אדגר אלאן פו, חולה נידון למוות על ידי האינקוויזיציה מוצא עצמו מוטל בחושך תהומי שמקורו לא ברור. "גזר הדין – גזר דין נורא של מוות – היה הדיבור הברור האחרון שהגיע לאוזני. לאחר מכן כמו התמזגו הקולות האינקוויזטוריים לזמזום חלומי לא ברור אחד". לאורך הסיפור כולו הוא ינסה להבין היכן הוא נמצא, מה נמצא באפלה התהומית הזו וכיצד הוא יכול להוציא את עצמו משם. אך לפני כן, כשהוא מבין ש"שתיקה, ודממה, ולילה היו היקום", הוא מתעלף.

tales-of-mystery-and-imagination-by-edgar-allan-poe-1923 Harry Clarke.jpg
הארי קלארק, סיפורי מיסתורין ופנטסיה מאת אדגר אלן פו, 1923

 "התעלפתי, אך עדיין לא אומר שכל הכרתי אבדה. מה נותר ממנה לא אנסה להגדיר, או אפילו לתאר; עם זאת, לא הכל אבד. בתנומה עמוקה שבעמוקות – לא! בהזיה – לא! בעילפון – לא! במוות – לא! אפילו בקבר לא הכל אובד. אחרת אין לאדם חיי נצח. כשאנו מקיצים מן העמוקה שבתנומות, אנו קורעים את קוריו העדינים של איזה חלום. אלא שכעבור שנייה (כה רופפת כשויה להיות רשת הקורים), כבר איננו זוכרים שחלמנו. שני שלבים יש לחזרה לחיים מן העילפון; הראשון, של תחושת הקיום הנפשי או הרוחני; השני, של תחושת הקיום הגופני. ייתכן מאוד שאילו יכולנו, בהגיענו לשלב השני, לזכור את הרשמים מן השלב הראשון, היינו מגלים שהרשמים הללו רהוטים בזיכרונות מן התהום שמן העבר האחר. והתהום הזאת – מה היא? איך, לפחות, נדע להבחין בין צלליה לבין צללי הקבר?… מי שמעולם לא התעלף, לא הוא האיש שיגלה ארמונות מוזרים, ופנים מוכרות להדהים, בגחלים לוחשות; לא הוא האיש שיראה, צפים באוויר, את החזיונות העצובים, שהרבים אינם רואים כלל; לא הוא האיש שישקע במחשבות על ריחו של איזה פרח לא-מוכר – לא הוא האיש שיבלבל את מוחו במשמעות העזה של איזה פסוק מוזיקלי שמעולם קודם לכן לא לכד את תשומת לבו".

העילפון הוא פתח, מפנה, אל הוויה חמקמקה ונסתרת לעיני רוב. אלא שההבטחה העצומה החבויה בעילפון בעיני הגיבור לא מתממשת – הוא עדיין כלוא בחשיכה, ומהלך העניינים ממש לא מיטיב עמו. לא ארמונות ולא צלילים מיוחדים, אלה מכשירי מוות, סכנות חיים, חושך ובהלה. אבל דווקא אלה חושפים את החלקיקים הקטנים והיפים שמרכיבים את הקיום. כמו עיוור שחושיו האחרים מתחדדים, כך גיבור הסיפור מפרט את קורותיו בתחושת פליאה, בהיקסמות מאימת החושך, מגילויו.

אין בהכרח קשר בין שני הסיפורים, בין הילדה של ליספקטור בת המאה העשרים לבין גיבורו של פו בן המאה ה-19 שכותב על האינקויזיציה שהתרחשה במאה ה-13. שניהם דוחקים את גיבורם עד הקצה, מטביעים אותם בבריכה של חושך או רגש, וחוקרים את תנועת החתירה, הלאה, קדימה, למטה. ובכלל, לספרות אין ברירה אלא לחקור את הקיצוני, המרגש, המסעיר – זהו כוחה, כך היא חושפת את הבסיס להיות אדם, את הטמון באנושי שנסתר מהעין. "ופתאום, בלב הולם מרוב אכזבה, לא יכולתי לשאת את זה עוד רגע", כותבת ליספקטור, "בלי לקחת את המחברת רצתי אל הגן, עם היד על הפה כאילו שברו לי את השיניים. עם היד על הפה, מבועתת, רצתי, רצתי כדי לא לעצור לעולם, התפילה העמוקה אינה התפילה שמפצירה, התפילה העמוקה יותר היא התפילה שאינה מפצירה יותר – אני רצתי, רצתי אחוזת בהלה".

 

קלאריס ליספקטור, אושר סמוי, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה.

אדגר אלן פו, המכתב הגנוב ואחרים, מאנגלית: אלינוער ברגר, הספריה החדשה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s