יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת – מות התמוז ומלחמת האלים הבבליים

כל מה שרצו האלים הבבליים הוא לישון קצת. מסתבר שלברוא עולם אינננו מעשה קל בכלל.

כיצד נברא העולם על פי הבבלים? אל המים המתוקים ואל המים המלוחים השתחשחו זה בזה ויצרו בכך שני אלים נוספים. כך נוצרו השמיים והארץ, ומתוך זיווגם נוצר גם אל השמיים, אל החכמה וכן הלאה. כמו ילדים טובים, כל האלים החדשים שיחקו זה עם זה בהשתוללות של שמחה פראית. אך ההורים לא יכלו עוד לשאת את השתוללות הילדים-אלים, "מאסתי בהתנהגותם", הכריז האב, אל המים המתוקים, "יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון נא הרוגע, ואנחנו נישן-נא!". תשוש מלילות בלי שינה מבקש האבא להשמיד את צאצאיו.

האמא כמובן מתנגדת למזימת ההשמדה. היא מוכנה לוותר על השינה בלילות בשביל קיום איתני הטבע ילדיה. אך אחד מילדיה מצטרף אל אביו ומבקש להוציא את תוכניתו לפועל, "השמד, אבי, את התנהגותם הטורדנית. יומם – תבוא נא לכדי מנוחה, ובלילה תישן-נא!". מכאן והלאה מתחוללת מלחמת אחים, מלחמת אלים, בניסיון למנוע את השמדתם. ישעותם מגיעה דווקא כאשר האב מממש את שאיפתו המוחלטת – בהיותו ישן, אז מגיע אחד מילדיו והורג אותו. כעת האב המוליד, אל המים המתוקים, מאבד את כוחו והופך להיות מי התהום המפעפעים תחת האדמה.

מכאן והלאה הולך הסיפור ומתאר את פועלו של מרדוך, נכדם של אלי המים, כיצד הוא נלחם בסבתו, כיצד הוא משכלל את העולם ביצירותיו ולבסוף בבריאתו את בני האדם.

babylon-1906 Frantisek Kupka
פרנק קופקה, בבל, 1906

*

נדלג כעת לסיפורו של אל הרועים והפיריון, דומוזי, או בשמו העברי – תמוז. לילה אחד חלם דומוזי/תמוז חלום:

"בחלומי צמחו קני סוף לפני. היה שם גם קנה אחד בודד והוא נד בראשו לעומתי. עוד ראיתי זוג קנים, אשר אחד מהם נעלם לפתע. היה שם יער עם עצים גבוהים אשר התנשאו מעלי. מים נשפכו על גחלי המדורה שלי. מיכסה המתנצח הטהורה שלי נלקח ממני. כוס השתייה שלי הוסרה מן הוו שעליו היתה תלויה. מקל הרועים שלי נעלם ממני. תנשמת חטפה טלה מדיר הכבשים ובז חטף דרור שישב על גדר הקנים. עיזי גררו את זקניהן בעפר לנגד עיני וכבשי רקעו ברגליהם על הארץ לפני. המחבצה וכוס החלב הונחו בפינה ללא שימוש, וחלב חדל להימזג. ראיתי את עצמי , דומוזי, שוכב מת, והדיר נעלם כרוח". (המיתולוגיה הבבלית, וייס וגבאי, עמ' 84)

בחלומו פונים כנגדו כל הכוחות הטבעיים שדומוזי רגיל להשתמש בהם. הוא מספר את החלום לאחותו, שבתורה פותרת אותו. היא טוענת שחבורת פושעים תתנפל עליו, שאמו תתאבל עליו, כי דרכה ודרכו יפרדו, שהרשעים יתפסו אותו, שדיר העיזים שלו ידמה לבית רפאים דומם, שהוא יפול מברכי אימו וששדים ישרפו אותו באש, רשע יסטור על לחיו ושד גדול יצא לקראתו מן הדיר וכי לבסוף יאזק באזיקים ואחותו תתאבל עליו. כל סמל בחלומו מקבל פיענוח ממשי – הקנה הבודד הנד בראשו הוא סמל לאם המתאבלת, המים הנשפכים הם דיר העיזים הריק, וכן הלאה.

דומוזי-תמוז יוצא חפוי ראש אל הטבע וקורא אל כל יושביו להתאבל על גורלו – "קונני עליו, ערבה, קונני עליי! קונני עליי, ביצה, קונני עליי! סרטני הנהר, קוננו עליי!", וכן הלאה. כעת השדים מגיעים ודומוזי מבקש להסתתר מהם, ופיתרון החלום של אחותו הולך ומתממש במקבץ אירועים ארוך ומפותל. לבסוף, מבקש דומויזי-תמוז מאחיה התאום של אשתו שיהפוך את ידיו לידי צבי ורגליו לרגלי צבי וכך ינוס מן השדים. אך דומויזי בורח אל הדיר שלו, שם מוצאים אותו השדים, שורפים את מקל הרועים והופכים את תכולת הדיר. דומוזי-תמוז נמצא מת, והדיר נעלם כרוח.

החלום הופך למציאות מוחלטת, פתולוגית, בלתי ניתנת לשינוי. פתרון החלום לא מבקש לשנות את המציאות, אלא אך ורק לקרוא את הנרמז, וכמובן שדומויזי לא מצליח לברוח מגורלו. מעתה והלאה, על פי המסורת הבבלית, בכל קיץ מת דומויזי-תמוז ומורידה שאולה, ועל בני האדם לקונן על מר גורלו, הוא גם גורל הצמחיה המתייבשת וקמלה בחודשי הקיץ החמים.

 

sketch-of-the-male-costume-for-the-assyrian-ballet-1919.jpg!Large
ואדים מלר, איור של תלבושת הגבר ל'ריקוד האשורי', 1919

*

האמונה בגורלו המר של תמוז החזיקה מעמד זמן רב ורבים הלכו בדרכה. בספר יחזקאל מסופר לנו על בנות ישראל בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שעמדו בפתח שער המקדש, "וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז" (יחזקאל ח, יד). פרשני המקרא מסבירים שפניהם עמדו למול דמות אדם גדולה מאבן שבגופה החלול הודלקה מדורה ענקית, ובעיניו גושי עופרת שנמסו מהחום והיה נדמה כאילו הוא בוכה.

על פולחן זה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו המופלא "מות התמוז":

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת…

על משקל 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' מתוך שיר השירים, קורא טשרינחובסקי לנשים לקונן על התמוז, 'ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת'. מכאן והלאה מתאר טשרינחובסקי מחול של פולחן אדמה ואלים: "מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם? / נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע, / נִקֹּדָּה, נִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ:  שׁוּבָה הֲלוֹם!". העולם קם לתחיה במחול של אבל. דווקא מתוך המוות החוזר ושב מבקש טשרינחובסקי לגלות את התהומות העמוקים ביותר המסתתרים בטבע:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָּרְפוֹת לְחוּג.

*

ובהשראת שירו של טשרינחובסקי כתבה רונה קינן את שירה החדש, 'מות התפוז', מתוך אלבומה החמישי, 'זמן התפוז', המבקש לקשור בין המוות האיום לבין עונות השנה:

 

את הבסיס לסיפורים הבבליים מצאתי בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, הוצאת מפה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s