יעקב אגמון: הצייר מרדכי ארדון פעם תיאר לי משהו על הצבעים של ירושלים, שהוא מאמין שהוא הצליח איכשהו לבטא את זה בציורים שלו. איזה צבע שהוא לא דומה לשום דבר. יש צבע כזה אצל סופר, צבע ירושלמי בכתיבה?
דוד שחר: אין ספק שיש. אני אפילו ניסיתי פעם לקשר בין האור הירושלמי לבין חוויות ילדות של מקובל שלדעתי השפיעו על תורתו, וזה לוריא, האר"י, הקבלה הלוריאנית.
אגמון: זה אתה צריך להסביר.
שחר: סיבת הרע בעולם, היא שבעולמנו זה אין שום דבר נמצא במקומו ואין שום אדם עושה את אשר הוא נועד לעשות. כלומר, למה הדבר דומה – ללכלוך. מה ההגדרה של ליכלוך? אם אתה רואה את הויסקי הזה בכוסית שאתה שותה זה ויסקי טהור. אבל אם אותו ויסקי נשפך על מכנסיך, ברגע שהוא על המכנסיים הוא כתם, לכלוך. כלומר, לכלוך זה דבר שאינו נמצא במקומו. דבר שמחוץ למקומו. בעולמנו זה אין שום דבר במקומו – לא אתה במקומך ולא אני במקומי ולא אלה שיושבים במקום שיושבים במקומם. שום אדם אינו במקומו. מדוע? כי אנחנו נולדנו לתוך עולם שבור. מדוע נולדנו לתוך עולם שבור? מפני שהעולם באשר הוא ישות חומרית הוא מוגבל מעצם טבעו. החומר מוגבל. עכשיו כדי שלגוף חומרי יהיה קיום, ולמה שלכל הבריות שמעליו, צריך שיהיה בו ניצוץ א-להי. עכשיו הא-להים שלח קרן אור אחת לתוך כל הקוסמוס, אבל זו הייתה הקרן אור הזו הייתה חזקה כל כך שהקוסמוס לא יכול היה להכיל אותה והוא התפוצץ. הקוסמוס התפוצץ. ועכשיו מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שברים, וכשמדובר על שברים מדובר על בני אדם גם כן.
אגמון: לא רק הלוחות שבורים.
שחר: בעצם אני, ואתה, כל אחד מאיתנו זה שבר כלי. עכשיו זה שבר כלי שמורכב משני יסודות – היסוד החומרי – זה כמו הבקבוק שהתפוצץ = אבל ביסוד החומרי הזה יש איזשהו עדיין משהו מהלחלוחית של האור שנוצק לתוכו, וזה הנשמה שבו. ובעצם, אם נמשיך לפי התיאוריה הזו, זה תפקידנו לתקן את העולם. העולם התפוצץ כי הקרן האחת הא-להית הייתה מעמסה כבדה עליו, ועכשיו כל אחד מאתנו מנסה לתקן, וזה יסוד התיקון אצלו [אצל האר"י].
עכשיו אני אמרתי מנין, מה המקור החוויתי שמעבר להגות, למחשבה? לפי דעתי, וזה אני קושר את זה עם ילדותי שלי בירושלים. ירושלים, היום באת ביום מעונן וגשום, אבל בדרך כלל ירושלים זה מקום שבו האור נופל ישר בלי חציצה. אנחנו מוקפים במדבר, וגם מבחינה פיסית זה ידוע – האור שופע ישר, ולכן, נעמוד על פרשת המים, נאמר, המדבר מצד זה, תראה שירושלים בעצם סופגת קרני שמש, את השפע, בלי שום חציצה של עננים או ערפילים או משהו כזה. לעין קשה לשאת אותה. זה לגבי הקיץ. לגבי המים, שהם היסוד השני של החיים, ירושלים התפרנסה מבורות, אפילו בילדותי. על אחת כמה וכמה ילדותו של האר"י. ובכן עם הבורות יש פרשה מעניינת – או שיש הרבה גשמים והם מפוצצים את הבור, או שלא יורדים מספיק גשמים והבור נשאר יבש. זאת אומרת, אין הקבלה בין השפע שנכנס לבין הכלי שמכניס אותו. המים או מפוצצים את הבור או פחות מדי ממלאים אותו. האור שופע ישר, האין, הכלי, קשה לא לשאת את זה. זאת אומרת, יש אור ירושלמי, יש דבר כזה. ארדון צודק, ובעצם אם תילך בקיץ בירושלים תראה שהצבעים הם חדים מאוד. זוהי אבן לבנה עם צל שחור, חד, ברור, אין כל הניואנסים והגוונים שאתה רואה בערים אחרות.
שיחת רדיו בין הסופר דוד שחר, מחבר הסדרה "היכל הכלים השבורים", עם יעקב אגמון בגלי צה"ל, 22.12.1979. להאזנה באתר קפה גת – עולמו של הסופר דוד שחר.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 
רשומה מגניבה. פסיכדלית בעיניי.
אהבתיאהבתי