הצחוק הגזעני של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s