בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.
עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.
החלום חכם מאיתנו
משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.
כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.
עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.
אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.
כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.
אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".
בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.
במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.
משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.
כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים רעה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.
ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי מכתב שכתב דקה לאחר מותו.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 
המאמרים מרשימים ועמוקים. תודה על הבלוג שהתוודעתי אליו רק היום.
אהבתיאהבתי
חן חן, שמח לשמוע. חלומות פז 🙂
אהבתיאהבתי