חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s