עבור חנוך לוין החלום משמעו מוות. במחזה "הילד חולם" שהוצג לראשונה בשנת 1993 מתאר לוין עולם סיוטי בו נעים על ציר החיים ואובדנם האב, האם ובנם הקטן. כבר בתמונה הראשונה במחזה, המתרחשת בחדר הילד עם השכבתו לישון, האהבה והשינה מתמזגות יחדיו למצב אחד ויחידי – מוות: "עם הירדמו הופך הילד לאהוב עלינו לאין-קץ; שקט, פיו פעור בחוסר-ישע, מזכיר לנו: כך ייראה אם ימות". האהבה מגיעה עם השינה שמזכירה אך ורק את יום המיתה. ההורים מתמוגגים מן הילד לאחר ש"רגע עוד קודם עוד כעסנו על המולתו ופטפוטיו", אך מייחלים לכך "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: 'הורים מסתכלים על ילד חולם". ההורים מתאווים לכך שהזמן לא יזוז, שיקפא במקומו – בין אם זה יהיה במתיקותו האינסופית, או מנגד – אם ימות, שהרי זה היינו הך.
מנקודה זו והלאה הופך חדר השינה לחדר מלא המולה מאיימת – אנשים שותתי דם, משפחות מבוהלות, חיילים חמושים ומפקד – מתפקדים כמעין חלום בלהות לילי שמוביל את כל משתתפיו אל פי תהום קיומית.
בשלב מסוים מספרות לנו הוראות הבימה כי "המפקד, האשה שנולדה לאהבה והחיילים רואים לראשונה את הילד הישן במיטתו. הם עומדים כמהופנטים למראה האידיליה הקטנה שבתוך תמונה הבלהה". משא ומתן מתנהל סביב שנתו של הילד. האמא מבקשת: "הוא ילד. הוא חייב לישון בלילות. הוא חולם. אומרים שבלילות הם גדלים. בלילות מתעצבת אצלם האישיות, הנשמה נפתחת. בני במיוחד זקוק לשינה, הוא היה חולה כל החורף". המפקד לעומתה מתרעם על עצם היות הילד ישן: "ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו, נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו… הי, ילדים, איך זה אתם ישנים לכם ככה, כאילו העולם הוא מקום לישון?".
עבור הילד השינה מלאה ב"סבך חלומות", ואילו המציאות מלאת הפתעות, אורות וצבעים שממלאים אותו חדווה. אצל המבוגרים לעומת זאת אין הבדל בין החלום למציאות – שניהם סופם מוות. בהמשך מבקש המפקד מחייליו להסתיר את הרובים ולהעיר את הילד, "נהפוך את העולם להמשכו של החלום". האמא מעירה את הילד ומספרת לו שקרקס גדול מלא ליצנים וקוסמים הגיע לעיר לשעשע אותו. מכאן והלאה הסיוטים נעשים יותר ויותר מציאותיים – בכל אחת מהמערכות נאבק אחד מחברי המשפחה על חייו. האב מת, האמא מתחננת שישמרו עליה בחיים וחייו של הבן נמצאים בכל רגע על הכף. "יש חלום אחד ממנו לא מתעוררים".
"קסם השינה: אדם ישן הוא ילד וילד ישן הוא תמצית הילדות… אי ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב". השינה היא תמצית הילדות והמוות הוא תמצית השינה. כדי להגן על חייו של הילד משכנעת אותו האמא להציל את חייו ולעזוב אותה. הילד פורץ במונולוג מהורהר על מהות החיים, או יותר נכון, המוות: "איך אדע מה לשכוח ומה לא? ומתי את אמי באמת, אז או כעת? מי הוא מי? מי נותן חיים? מי הורג? מי צוחק איתי? מי עלי? כל הפרצופים נמסים-נוזלים כמו בחלום – איפה הפנים של אור היום? למדו אותי את הפנים! אני ילד! לימדתם אותי קרוא-וכתוב, עכשיו תנו לי את האל"ף-בי"ת של הפנים!".
סופו של המחזה בהקצנה גרוטסקית של תימת המחזה – כל הילדים המתים מחכים לבוא הילד האחרון שיבוא בטרם תחיית המתים. הילד החולם הוא הילד המת שאמור להביא לקץ כל סבל. אלא שגם כאן, נכונה לערימת הילדים המתים אכזבה – הילד המת האחרון מגיע אך המוות נמשך בלא גואל. אחד מהמתים, "ילד שהתפורר לעפר", פונה אל הילד החולם ומנסה להרגיעו: "זה מה שנהגת להגיד כשהשכיבו אותך לישון, זוכר? מיררת בבכי. ליבך הלם בכוח מתאוות חיים ומשחקים; כל כך חבל היה לך על מחמדי העולם אשר אתה משאיר מאחוריך עד הבוקר. אמרת 'לא, לא אירדם!' אבל ב'לא' השני נעצמו עפעפיך, מין כוח אדיר, משקלו כעופרת, משך אותך למטה, וכבר אתה שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם בחשיכה ואתה עימו. הירגע". הירגע מצווה הילד שהתפורר לעפר, ובכך נגמר המחזה, בידיעה שהקוראים/צופים חוו עד כה הכל מלבד רוגע.
כמו בכל יצירותיו של לוין, גם פה היופי הלירי פורץ מתוך המילים הכתובות/מדוברות ויוצר עולם מילולי קסום, אלא שהוא עומד בדיסוננס מוחלט עם התוכן שמייצגות אותן המילים. היופי המילולי כמו לועג לעליבות האדירה שהוא מתאר. השירה, שתפקידה לפאר ולהאדיר כל מבע של חיים בו היא עוסקת, מפארת דווקא את העלוב והשפל. בכך הופכת השירה הנאדרת בעצמה לעלובה ושפלה. וזה מייאש, הוי, כמה שזה מייאש.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 