לחלום את הזיכרון – סיפור חיים, צילומים, מאת תמר פיליפ

את הזיכרון שלי איבדתי בגיל שמונה בעקבות אירועים בעלי השפעה טראומתית על הנפש שלי. (כשהייתי בת שמונה וחצי לא זכרתי את החיים שחייתי בגיל שבע וחצי). היום אני מאמינה שהסימפטום של השכחה הטראומתית  התחיל עוד קודם, עוד בגיל הגן. ההצלה הגדולה של החיים שלי הייתה כשהתחלתי ללמוד צילום מקצועי ואמנות בתיכון במגמת צילום. החיבור שלי לצילום היה מיידי, ידעתי שזה מה שאעשה כל החיים.

עבדנו במעבדות, בחדרי חושך – בתאורה אדומה או בחושך מוחלט. הייתה הרגשה של לילה, הייתה אווירה של חלום, והתחילו לעלות לי דימויים שהתבטאו בעבודות שיצרתי. פעם ראשונה שהתחלתי להתחבר ל"אני האותנטי" שלי בצורה לא מודעת. נוצרו לי דימויים שדיברו על המצוקה המודחקת שלי שהייתה קיימת מתחת לפני השטח.

אחרי שסיימתי תיכון נרשמתי כמעט מיידית לבית ספר לאמנות קמרה אובסקורה במחלקה לצילום. הלימודים בקמרה המשיכו את התהליך. הסביבה זיהתה את הטראומות המודחקות והמושתקות שהתבטאו דרך הדימויים שיצרתי ועודדו אותי לדבר על הדברים, להוציא את זה החוצה. לא רק בצילום אלא גם באופן מילולי, להפסיק להתבייש.

בסמסטר האחרון של הלימודים בקמרה התחילה להפריע ה לי ההרגשה שיש  תקופה בעבר שהיא מושחרת לחלוטין, שאין לי גישה אליה, התחלתי להרגיש שאני לא יודעת מי אני וזה התחיל להטריד אותי.

כשסיימתי את הלימודים, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שלא הייתי במסגרת והיה לי הרבה זמן פנוי. הקדשתי את הזמן הזה לניסיון להתחבר לעצמי, לנסות להיזכר. חברה לימדה אותי שכאשר עוצמים את העיניים ומנסים לשחזר את תנועות העיניים המהירות שזזות בזמן החלום אז מתחילים לעלות דימויים מהלא מודע. זה עבד, פעם ראשונה עלה זיכרון שקשור לעבר, משהו ששכחתי, משהו שהיכה אותי בתדהמה. הייתי בהלם ששכחתי את זה, זה היה חשוב מידי, זה היה מהותי.

עיבוד תמונה של צילום אנלוגי

הדימוי הזה הוא בדיוק מהתקופה שניסיתי להזכר בעבר, בערך חודש חודשיים לפני  שהתחלתי להתחבר לזיכרון משמעותי. זכרונות שעולים הם חלקיים וקשה להבין את התמונה המלאה של דברים שהתרחשו  לפני שנים, במיוחד כשהסביבה מנסה לחסום את הגישה ולא משתפת פעולה.

באתר שלי כל מה שמופיע תחת השם זיכרון ילדות הוא מהתקופה של השכחה המוחלטת.

צילום שמצאתי באלבום ישן שחתכתי והוספתי לו משלי, דימוי נוסף מאותה תקופה

אחרי כמה שנים של התמודדות עם הזכרונות הצגתי עבודות שמדברות על שכחה וזיכרון בגלריית הקיבוץ בתל אביב באוצרותה של טלי תמיר. קראתי לתערוכה "החדר האדום".

אחרי התערוכה המשכתי ללמוד אמנות במדרשה במחלקה לאמנות. למדתי שם שנה ואחריה החלטתי שאני צריכה להתנתק מעולם האמנות הישראלי  ולייצר את האמנות  בחממה ולא תחת לחץ. לא הייתי חזקה מספיק, הזהות שלי הייתה שברירית, מנופצת. החלטתי להסתגר. עד אז הצילומים שלי היו בבואה של הנפש ולא ביטאו את העולם החיצון, המצלמה חצצה ביני לבין העולם. לא ראיתי דבר חוץ מעצמי. הצילום גונן עליי.

בשלב הזה התחלתי לנסות להבין את המקום בו אני חיה; התחלתי ללמוד יהדות עם דגש על קבלה. התחלתי לקרוא בתנ"ך, במיוחד את ספר בראשית (שקראתי בו שוב ושוב), קראתי טקסטים של מקובלים, ויצאתי לעולם, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים ללא מצלמה, בלי חציצה. רק להתבונן, בלי לנסות לייצר דימויים שמשקפים את חיי הנפש שלי אלא להתבונן במה שקיים.

הייתי נוסעת ברחבי הארץ (אני גרה בתל אביב) – לים המלח, ירושלים, טבריה, צפת. פעם ראשונה לגמרי לבד, בלי חברים, ללא מצלמה, ללא מטרה חוץ מלהתבונן.

כשעמדתי לנסוע לצפת בפעם הראשונה, התכוונתי לנסוע בשלשה אוטובוסים: מתל אביב לירושלים, מירושלים לצפת, להיות שם שעה ומיד להספיק לאוטובוס חזרה. זה היה נראה לי מוגזם וקשה מידי. אבל באותו יום לפני שקמתי בבוקר היה לי חלום – תמונות של נופים, רצו לי בעיניים ועם התמונה הזו התעוררתי. בדרך מירושלים לצפת התחלתי לראות את הנופים שראיתי בחלום וזה אישר לי את חשיבות הנסיעה.

הייתה לי רק שעה להיות בצפת והגעתי לעיר העתיקה והמראה של בית הקברות העתיק נגלה לפניי. זה היה אותו המראה שהופיע לי בחלום. הבנתי שהדרך הארוכה לא הייתה לשווא, שיש משמעות לחיפוש שלי  ושיש לי עוד מה לגלות.

ההשפעה של התהליך על הצילום שלי היא בכך שהיום אני מביעה עמדה גם על המקום שבו אני חיה, ומשהו ממנו נשמר (שארית ממנו) בצילום. היום אני מייצגת את מה שקורה סביבי  ולא רק את העולם הפנימי שלי.

העבודות מכילות את הנוכחות הקונקרטית של מה שקיים (את החומריות), ומצד שני הן גם מביעות את העמידה שלי על הגבול  ואת הכמיהה לניתוק שקיימת בתוכי.

---

בלוג הצילום של תמר פיליפ – https://tamarphilip.wordpress.com