בימים ההם הייתה הלשון העברית נדמית לנערה מתבגרת המתחנחנת מול הראי ובוחנת את סגנונה. ובשנת 1934 כבר שמואל יוסף עגנון מוכר כאחד מבכירי הסופרים העבריים כאן בארץ. ובכל זאת, לאחר שפרסם בעיתון "דבר" פרק קצר מתוך ספרו" סיפור פשוט", זכה הוא לביקורת קשה על שימושו בשפה. שהרי בתיאורו את הסוכה הנאה שעשה חמיו של הירשל, גיבור הסיפור,
כתב עגנון כי "רוח עלעלה את הסכך והסוכה הריחה ריח טוב". ומה רבה הייתה פליאתו כאשר בתגובה לפרסום הסיפור הקצר הגיע הדקדקן אברהן אברונין וטען כי סוכה אינה "מריחה". מי שמריח לטענתו הוא הצד אשר קולט הריח, הינו האדם, וכי לא ניתן להגדיר סוכה כ"מריחה". הצד המפזר את הניחוחות לא ניתן להגיד עליו כי הוא מריח, רק האדם מריח.
ביקורת זו הטרידה את מנוחתו של עגנון. "חלשה דעתי עלי שמא שניתי ממטבע הלשון ופגמתי ביופייה" הוא כותב בסיפור בשם "חוש הריח", שכתב בתגובה לפרשיה לשונית זו. הוא הסתובב בין חכמי העבריים אשר לשונם מגלגלת לשון רהוטה ותקנית, אך לא מצא מי שיפתור הקושיה כראוי. חלקם אמרו כך וחלקם אמרו אחרת, ואין הדבר מוחלט.
אלא שפעם אחת פגש עגנון באחד מבני בניו של רבי יעקב מליסא, מסדר סידור התפילה שעגנון כה הוקיר (אלו ואלו, חוש הריח. עמ' רצט-ש):
"לסוף נפטרנו זה מזה. הוא וסידורו בידו ואני מחשבותי בלבי. לסוף חזרתי לביתי ועליתי על מטתי וישנתי שינה מתוקה. מתוך שעשיתי טובה ליהודי ושכבתי מתוך שיחות צדיקים ערבה עלי שנתי. שמעתי שמעוררים אותי. נתרשלתי ולא קמתי. חזרו ועוררו, הקיצותי וראיתי זקן אחד עומד לפני וסידור דרך החיים בפתוח בידו ועיניו מאירות ופניו מבהיקות ביותר".
זהו אם כן אותו רבי יעקב מליסא עליו שוחח עגנון עם אותו יהודי טרם שכב לישון.
"עד שאני מציץ ומביט נסגר הסידור ונתעלם הזקן וידעתי שהוא חלום. ואף על פי שידעתי שהוא חלום אמרתי דברים בגו. נטלתי את ידי וירדתי ממטתי והלכתי אצל ארון הספרים והוצאתי את הסידור דרך החיים. מצאתי שם פיסת נייר מונחת כמין סימן. עמדתי וקראתי לשון זה, ומרבים במיני פרחים המריחים לשמחת יום טוב. נראה הדבר שפעם אחת קראתי באותו דף והנחתי לי שם פיסת נייר לסימן…. שמחתי שלא נכשלתי בדברי ולא פגמתי בלשוננו הקדושה… דין הוא שיכתוב כך, והדקדקן שפטפט כנגדי עתיד ליתן את הדין".
הנה, פתר החלום את הקושייה הלשונית הקשה שהטרידה את מנוחת הסופר עגנון. ומתוך שנח מצא מנוח לטרדת מנוחותו.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 